חסון גשר כוח אדם בע"מ נ' QIJIN ZANG ואח'

החלטה

בתיק זה הוגש ערעור על החלטת כב' הרשמת ויסמן, (כתוארה אז) אשר ביום 20.4.09 דחתה את בקשת המערערת לחייב המשיב בהפקדת ערובה להוצאות בגין התביעה שהגיש המשיב בתיק עב/ 12524/08, כן התבקש ביטול ההוצאות שהוטלו על המערערת.

בנימוקי הערעור נטען כי התביעה שהגיש המשיב הוגשה כנגד מספר נתבעות ,שאין כל קשר ביניהן, בגין תקופת העסקה נטענת מינואר 2006 ועד דצמבר 2007, כאשר סכום התביעה הוא 60,061 ₪ בלא פרופורציה לתקופת ההעסקה וכאשר הוא דורש תוספת של 2,502 ₪ עבור כל חודש אף שהועסק בשכר מינימום.

כב' הרשמת דחתה את בקשת המערערת, לחייב המשיב בערובה להוצאות.

לטענת המערערת- התצהיר המלווה את הבקשה הוא לקוני והשוואת נימוקי כתב התביעה עם הוראות החוק והצהרת המערערת, מצדיקים חיוב המשיב בהפקדת ערובה להוצאות.

אין אמת בטענת המשיב ,כאילו פנה למערערת וליתר המעסיקות טרם הגשת התביעה וכי חויב על ידי כל המעסיקות, כולל המערערת, לחתום על טופס ויתור זכויות או לעזוב לאלתר את מקום העבודה.

תביעת המשיב היא חסרת בסיס וזאת כאשר הוא מאשר שהועסק ע"פ שכר בגובה שכר המינימום ומאידך תובע תוספת שכר של 2,502 ₪ לכל חודש וזאת בלא לציין כי קיבל מידי חודש סך 700 ₪ בגין פיצויי פיטורין והפרשות לפנסיה. אף שלא הועסק שמשך שנה תבע הפרשות לדמי הבראה.

המשיב, שעה שחתם על תצהיר עדות בפני באת כוחו לא פנה בבקשה למתן עדות מוקדמת אף שמדובר בתושב סין העממית, אשר אינה חתומה על אמנת האג מ1954 בדבר סדרי דין והפרוצדורה האזרחית. לכן היה זה נכון בנסיבות המקרה לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות.

ב"כ המערערת בנימוקי הערעור מפנה לתביעות של עובדים זרים אשר חויבו בהפקדת ערובה להוצאות אף במקרים שאמנת האג חלה וזאת כאשר היה מדובר בתביעות סרק וכדי שהמעסיק לא יוותר בסופו של דבר מול שוקת שבורה.

במקביל לערעור הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור בה נטען כי החלטת כב' הרשמת הדוחה את הבקשה לחיוב המשיב בערובה להוצאות ניתנה ביום 15.3.09 הגיעה לידי המערערת ביום 23.4.09 וזו המציאה את החלטה לבאת כוחה ביום 26.4.09 ולכן הגשת הערעור ביום 12.5.09 היא בטווח הזמן שנקבע בתקנות.

בדיון במעמד הצדדים טען ב"כ המערערת כי כב' הרשמת לא דנה בשאלה האם התביעה מופרכת על פניה בעוד שהמערערת הצביעה על כך שרוב רכיבי התביעה אין בהן ולא כלום.

גם הטענות כי אין לתובע מסמכים וכי על המערערת להמציא לו המסמכים היא טענה החוזרת בכ-20 תביעות קודמות שהוגשו כנגד המערערת כאן.

ב"כ המשיב בתגובה טענה כי אין רלבנטיות לטענה בדבר מספר התביעות שהוגשו כנגד המערערת וכי השאלה הרלבנטית היא האם חלה חובה על המערערת לשלם זכויות העובדים. המערערת אינה כופרת בטענה כי המשיב עבד אצלה תקופה של כשנתיים ומשכך נוכח הוראות חוקים בדיני עבודה והוראות צווי הרחבה יש יסוד לעילות התביעה שנתבעו מהמערערת.

להלן הכרעתנו:

השיקולים שעל בית הדין לנקוט בעת החלטה בשאלה האם יש מקום לחייב עובד זר בהפקדת ערובה להוצאת הם איזון בין זכות הגישה של העובד הזר לערכאות לבין נזקיו של הנתבע, המעסיק במידה והתביעה תדחה.

בע"ע 1064/00 קיניאנג'וי נ אוליצקע עבודות עפר כבישים ופתוח בע"מ קבע ביה"ד הארצי ,

"בבואנו לאזן בין זכויות העובדים הזרים ובין זכויות מעסיקיהם הגענו לכלל מסקנה כי המדיניות הנוהגת לגבי עובדים הבאים מן הרשות הפלסטינית יפה ונכוחה גם לגבי העובדים הזרים. לשון אחר, עובד זר יחויב בהפקדת ערובה באותם מקרים שבהם הושתו על העובד הזר בעבר הוצאות משפט או חיובים אחרים שלא פרע, או שעל פניו הוכיח המעסיק כי ייגרם לו נזק של ממש כתוצאה מהגשת התובענה, או שתובענתו מופרכת על פניה.

" בהתוויית המדיניות הראויה, כאמור, הבאנו בכלל חשבון את זכותו של המעביד לגבות את הוצאות המשפט שייפסקו לטובתו ואת הקושי לגבות הוצאות משפט מעובד זר לאחר עזיבתו את הארץ. עם זאת הגענו לכלל מסקנה, כי הזכות לגבות הוצאות משפט נסוגה מפני זכותו של העובד לזכויות, דוגמת שכר מינימום, ומפני החשיבות המוסרית, חברתית וכלכלית שנודעת להגנה על עובדים זרים והימנעות מהעמדת מכשולים בדרכם למימוש זכויותיהם בבתי-הדין. זאת ועוד, במרבית ההליכים מעידים העובדים הזרים בבית-הדין, ומכאן, שלבית-הדין ניתנת ההזדמנות להתרשם מסיכויי התובענה ולקבוע אם היא מופרכת על פניה טרם גירושו או עזיבתו של העובד את הארץ. בנוסף, ייחסנו משקל מיוחד לעניין הציבורי במימוש זכויות מתחום משפט העבודה הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בקביעת שיעור הוצאות נמוך בהליכים המתנהלים בפני בתי-הדין; לפער הכוחות בין העובד הזר לבין מעסיקו ובקשיים הניצבים בדרכו של העובד הזר המבקש לממש את זכויותיו בבית-הדין.

בטרם נסיים נחזור ונדגיש פעם נוספת, כי מנהג שעשו להם מעבידים להחרים דרכוניהם של עובדיהם הזרים או לעכבם תחת ידיהם – כנטען אף בתובענה דידן – הינו פסול מכול וכול. שכן, החרמת דרכונו של אדם עלולה לפגוע בזכות היסוד המוקנית לו והמעואבגדהוזגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, לחופש תנועה בישראל ואל מחוצה לה."

א